אני לא יודעת לרכוב על אופניים . זה לא ששכחתי , כי להווי ידוע שיש דברים שלא שוכחים – כמו לרכוב על אופניים למשל , פשוט מעולם לא ידעתי . לעובדה הזו יש קשר הדוק עם גבולות פנימיים ערכיים ולגבולות הגזרה שבה גדלתי . הייתי ילדה חרדית תל אביבית . גבול בשבילי הוא לאו דווקא חומה עם גרפיטי , שורה של בטונדות מאובקות , סליל אינסופי של תיל או גדר צבעונית ; לא ' 67 , ' 48 או הקו הירוק . גבול הוא קו שקוף שאי אפשר לראות אותו בעין , אבל לי כבת " בית יעקב " ניתנו כלים ביוניים להרגיש בו . " נכון שלכל אדם יש חמישה חושים " , חזרו ושיננו באוזניי מורותיי , " אבל לבת ' בית יעקב ' יש גם חוש שישי " . בעזרת החוש השישי משרטטים קווים אדומים פנימיים האוסרים על דברים טריוויאליים כמו , נניח , לרכוב על אופניים . לא כתוב בשום מקום שאסור , אבל " בת ' בית יעקב ' טובה " מרגישה בחוש השישי הפנימי שזה לא מתאים . לא צנוע . גם ללקק גלידה ברחוב לא מתאים או ללעוס מסטיק . כשבגרתי ראיתי את הסרט " חופשה ברומא" עם אודרי הפבורן . אז עוד לא עמדתי על משחק המילים בכותרת הסרט , לא ידעתי כי " חופשה רומאית " באנגלית פירושה תקופה של התרת רסן ...
אל הספר