שנייה אחת לפני שיידה בי את הבקבוק – הצטלבו מבטינו . הוא לבש ציצית על גופיית טי לבנה וצנועה , שכיסתה את הכתפיים . ממושקף , עם פלומת זקן כהה והרבה קרחות של עור עדין , אדמדם וזרוע פצעונים . ילד בן שבע עשרה . בחור ישיבה . תם וטהור . דווקא מכיוון שגם הוא ראה אותי היטב , ראה שאני אישה , ראה שאני בגיל של אמא שלו פלוס מינוס , הופתעתי כשהתנפץ בקבוק הזכוכית על הנעליים שלי . הוא ממש רצה לפגוע בי . הנוזל הלח והדביק יכול היה להיות הדם שלי , לו פגע בי הבקבוק בראש . הרמתי את העיניים ושלחתי לעברו עוד מבט , מחפשת בלבול , חרטה או איזו מילת התנצלות – אבל אז התנפץ עוד בקבוק על העץ לידי . ז ' קט העור הכחול ספג את הרסיסים , והרגליים החליטו בשבילי והתחילו להתקדם מהר יותר כדי להתרחק מקו האש . אלו בפירוש היו הרגליים ולא המוח , כי דווקא רציתי להישאר ולנזוף , לעצור ולהסביר , להסתובב ולמחות , לעמוד ולדבר , ואולי לשכנע . בימים הבאים , כשננהל בינינו ויכוח אם תיעוד הערב הסוער מול ישיבת פוניבז ' צריך להיכנס לשידור ב " עובדה " , יושמעו גם קולות ש " הבאנו את זה על עצמנו " , שהמצלמות הגלויות של בן שני גרמו לאווירת הלינ...
אל הספר