במסענו בזמן אל תולדות גן הילדים בארץ ישראל בחנו בספר זה אמיתה ( אקסיומה ) מרכזית של גן הילדים לדורותיו : הילד הוא מרכז התהליך החינוכי . אמיתה זו משתקפת היטב בכותרות הפרקים של הספר ( ' הילד הרך ' , ' הילד העברי ' , ' הילד הישראלי ' , ' הילד טעון הטיפוח ' , ' הילד כמדען ' , ' הילד הפעיל ' , ' הילד האורייני ' , ' הילד בעידן הפוסט מודרני ' ) , המורכבות מצירופים שהגרעין בכולם הוא ' הילד ' : ' הילד ' כשם גנרי , כללי , סוגי ( וממילא מכוון גם ל ' ילדה ' ) , שאינו אלא כל מי שהוא ילד אינדיבידואלי , יחיד , נפרד , פרטי , עולם שלם לעצמו . אמנם ה ' מובילים ' האטריבוטיביים ( שמות התואר , התכונות ) הנלווים לגרעין זה מייצגים את השינויים במטרות החינוך ואת התמורות במוקדי התהליכים הפדגוגיים בראייה הדיאכרונית , אבל אין הם אלא בגדר גוונים בלבד , חלופות בלבד של ליבת העניין ולבו : הילד והילדה . התכונות ושמות התואר השתנו בנאמנות לחליפות העתים . בתחילתם סימנו היפרדות מן הילד הרך , כלומר מן התפיסה הרומנטית ששררה בראשית היווסדו של גן הילדים באירופה , ובהמשכם — כניסה לסצנה חדשה , דרמטית , היסטורית : הסצנה הארץ ישר...
אל הספר