ב 27 בספטמבר נכנס ללשכתי סר לואיס מאלט , השגריר הבריטי , כשהוא שרוי בסערת נפש ניכרת . הח ' דיב של מצרים יצא זה עתה מפגישה איתי , ומייד התחלתי לדון עם סר לואיס בענייני מצרים . " בוא נדון בכך בהזדמנות אחרת , " אמר . " יש לי דבר חשוב בהרבה לספר לך . הם סגרו את הדרדנלים . " ב " הם " הוא התכוון כמובן לא לממשלה הטורקית , הסמכות השלטונית היחידה שהיתה לה זכות חוקית לנקוט צעד דרסטי זה , אלא לשליטיה האמיתיים של טורקיה , הגרמנים . היתה לסר לואיס סיבה טובה לעדכן אותי בחדשה זו , שכּן הצעד השערורייתי נועד לפגוע הן בבעלות הברית והן בארצות הברית . הוא ביקש ממני לבוא איתו ולהגיש מחאה רשמית משותפת . אבל אני סברתי שמוטב לנו לפעול בנפרד , ויצאתי מייד אל בית הווזיר הגדול . כשהגעתי התנהלה שם ישיבת קבינט , ובזמן שישבתי בחדר ההמתנה יכולתי לשמוע כמה קולות מדברים ביחד בהתרגשות רבה . בין הדוברים יכולתי להבחין בבירור בקולותיהם המוּכּרים של טלעת , אנוור , דג ' וויד , שר האוצר , וחברי ממשלה נוספים . מכל מה שיכולתי לשמוע דרך המחיצות הדקות היה ברור שאותם שליטים בשׁם בלבד זעמו על סגירת המיצרים לא פחות מסר לואיס מאלט ...
אל הספר