זיכרונות ממלחמת ההתשה בשוכבי על ערש דווי ( או כך , לפחות , אולי חשבתי ) , בעוד הדם , הניתז כלפי מעלה , מכתים את חולצות חדר הניתוח הירוקות של רופאיי — הייתי בהכרה מלאה במשך כל האירוע — חלפה במוחי דמותו של הכלבלב החום והקטן . שם זה התחיל . בשיטוטיו , אולי בחיפוש אחר חיבה , נכנס לו הכלבלב אל תוך הצריף במתחם שלנו דמוי האות חי " ת בקיבוץ כינרת , אחוזה ירוקה ורחבת ידיים על מדרון המשקיף על האגם . הנחתי קערית חלב . הכלבלב נשאר . שלושת שותפיי לחדר נעתרו באי רצון לאימוץ ; הגור לא היה בדיוק מחונך לצרכיו . בדרך כלל הספקתי לנקות לפני ששותפיי חזרו מיום העבודה . אך מפעם לפעם , בשובם מהשדות , קיבלו את פניהם שלוליות צהובות קטנות או גרוע מכך . יום אחד , כשחזרתי מהעבודה , מצאתי את מיטתי הפוכה והכלב — איננו . לשותפי לחדר ל ' , טיפוס מסוגר שלא רחש חיבה יתרה לחיות , נמאס . בלי אזהרה מראש , בלי משא ומתן . הכלב נעלם כאילו בלעה אותו האדמה . באותה תקופה כבר היינו יחד כשנה וחצי בגרעין הנח " ל , חמישים בנים ובנות שנועדו להתיישב בקיבוץ אחר ( אורים שבצפון הנגב ) . מאז לא דיברתי שוב עם ל ' ( ועברו כבר כארבעים שנה ) ...
אל הספר