אמנים כותבים בילדותי אהבתי לבקר את סבי , שהיה שותף במפעל לצינורות בטון ולמכסי ביוב ובמפעל לכספות ברזל . כעבור שנים הבנתי , שזהו אחד המקורות לעבודתי עם בטון וברזל , חומרים ש " בנו " את מאגר הזיכרונות והתחושות שבבסיס האמנות שלי . כפסלת המרתכת בברזל , אני חשה את העוצמה ואת הכוח שיש לי כאישה . אף שעיסוק זה נחשב , משום מה , למיומנות גברית , אני מאמינה בעוצמה הנשית , הבאה לידי ביטוי בפסלי הברזל ובתצריבים בסדרה אשת עשת . זכורה לי " תמונה " משנות נעוריי , שנצרבה במוחי : שלוש נשים בדואיות מהלכות במדבר באזור הדרום , בגדיהן השחורים מתנופפים ברוח . דימוי זה הוביל אותי להתעניין בשאלה , לאן נשים הולכות . מי הן הנשים שמתחת לאריג המתנפנף ? מה הן חושבות ? מהי דרכן ? מהו גורלן ? ואני – מהי דמותי כאישה , אמנית , ילידת הארץ , בת להורים ילידי הארץ , המגדלת בה ארבעה ילדים ? מהו הביטוי האמנותי , שיש בכוחו לבטא את הנוכחות שלי ? בעבודותיי אני בוחרת לצלם ולתעד נשים במקומות נטושים , סמוך לבתים עזובים , באזורים שהיו פעם נכסי צאן ברזל בהתהוות המדינה , ועם הזמן ננטשו , וחלקם הפכו לעיי חורבות .
אל הספר