זעק אליהם : ' רק על גופתי המתה תעברו מפה ! רק על גווייתי ! ' אחד הפורעים הניף את סכינו על רגלו של אבו שאקר וצעק : ' אני אהרוג אותך , בוגד ! ' אבו שאקר לא נבהל : ' הרוג ! הרוג ! פה נמצאת המשפחה של הרב , שהיא המשפחה שלי . הרוג ! לא אזוז ! ' הסכין הונחתה . רגלו של אבו שאקר נקרעה . דמו שתת . הוא לא השמיע גניחות כאב . הוא לא זעק , רק אמר : ' חתוך ! אני לא זז ! הפורעים התייעצו , היתה שנייה של שקט , אחר כך שמענום מסתלקים . ידענו שניצלנו . רצינו להכניס את מצילנו הביתה , לחבוש אותו , להודות לו . הוא סירב . אמר , אולי יבואו אחרים . תפקידו עוד לא הסתיים . המעשה של אבו שאכּר היה אמיץ ביותר . קיימים בו מאפיינים שלא קיימים בכל מעשי ההצלה . ראשית : היוזמה היתה שלו . חלק ממקרי ההצלה מתרחשים כאשר אנשים בסכנת מוות מתדפקים על דלת ומבקשים סיוע . אז עומדת הברירה בפני האדם אליו פונים – להיעתר או לא . אם הוא תומך בתוקפים , אזי תיפתר הדילמה במהרה : הוא יעלים עין מהמבטים המבוהלים , יסגור את לבו ואת דלתו מפני מבקשי הרחמים . אך מה בדבר אדם שאינו תומך במעשי הרג או אף מתנגד להם ? אדם כזה ייאלץ להתמודד עם דילמה קשה...
אל הספר