בין ייצוג לפרפורמנס: הפוליטיקה של תופעת האוהלים במחאות המקומיות בשנים האחרונות

לירון מור " ב ‘ זה אוהל " – כך קבעה אחת הסיסמאות הזכורות ביותר מימי המחאה החברתית של קיץ . 2011 ואכן , האוהל היה לסמל החזותי המרכזי של מחאת רוטשילד , לאלף בית שלה , ונפוץ במהרה גם במרכזי מחאה אחרים שהוקמו בעקבותיה ברחבי הארץ במרוצת הקיץ ההוא , עד כי לרגעים נדמה היה שהאוהל הוא התופעה היחידה המאחדת את ריכוזי המחאה השונים . יתר על כן , האוהלים המשיכו להופיע ולהתקיים גם אחרי שנעלמה המחאה כתופעת המונים , ובראשית 2013 הפציעו גם במחאות פלסטיניות ברחבי הגדה המערבית . מאמר זה מתמקד באוהלי המחאה כתופעה חזותית ושואף להבין מה סימלו , ועודם מסמלים , האוהלים הללו ואיזה מין שימוש פוליטי עושה הנוכחות שלהם בסמליות המוזכרת . מה מייבא עמו האוהל כסמל ומהי האפקטיביות הפוליטית שלו ? האם אכן מדובר בסמליות ובייצוג , או שמא היווה האוהל למעשה פרפורמנס של הנישול והדיכוי שהם מנת חלקם של המוחים והמוחות ? מדוע לא הסתפקה עוד המחאה הזאת בגופים התופסים יחדיו מקום בפומבי , ונזקקה לאוהלים בכדי לאחוז במרחב ? כיצד הפכו האוהלים , הנדמים כאלמנט שמחלק ומפלג את המרחב לכדי מרחבים פרטיים ונפרדים , לביטוי של פעולה מאוחדת וקיום ...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד

שנקר הנדסה. עיצוב. אמנות