במעבר מעולמה של האמנות לקטגוריות של ריפוי מוקד הדיון עובר אל דמותו וחייו של האיש אשר בקהל , אך לא באופן מוחלט . אריסטו ניתח את תהליך ההזדככות ( קתרזיס ) שחווה קהלה של הטרגדיה הגדולה . בעידן המודרני ( בייחוד מאז פרויד ) יצירת האמנות נתפסת כעידון ( סובלימציה ) וכמרפא לבדידות ולסבל לא רק עבור הקהל , אלא גם עבור המבצע והיוצר . בהקבלה לכך אפשר לראות גם את עולמה של האמונה ( וכך אכן עשו פרויד וממשיכיו ) כמרחב שמתרחש בו תהליך תרפויטי . מנקודת מבטה של המסורת הדתית תפיסת המעשה האמוני כאופן מיוחד של ריפוי מובנת מאליה כמעט . בעולמה של האמונה " האיש אשר בקהל " , קרי המאמין , משמש גם כ " מבצע " ( אף אם לא היחיד ) . המאמין , האובייקט של חוויית האמונה , הוא אפוא גם זה אשר מייצג " בלבבו , בנפשו ובכל מאודו" את משחק הדימויים והתוכן הסמלי . תוכן זה נדחס אל הדימוי הרגולטיבי האחד שהמאמין נשען עליו באמונתו , דימוי אשר לאורו משתקפים למאמין הטוב והרע , המטהר והמטמא , המושיע והמדיח , המחייה והממית . פסוקי הברית המקראיים מבטאים זאת במובהק : " ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב , ואת המוות ואת הרע [ ... ] ובחר...
אל הספר