מרדכי רוטנברג מוצא במדרשים ובסיפורי חסידים מקור ליצירת חלופה להבניה הפסיכודינמית של יחסי אבות - בנים . את העמדה הפסיכואנליטית המבוססת לטענתו על הנצרות בהקשרה הקלוויניסטי , שממנה שאב פרויד את תפיסת האבהות הנוקשה והקפדנית , הוא דוחה נחרצות . בספרו קיום בסוד הצמצום ( רוטנברג , 1990 ) הוא מפתח אבטיפוס אבהי המושתת על רעיון קבלי , שבו האל " מצמצם " את אורו המסנוור כדי לאפשר למאמיניו להתקרב אליו מבלי להיפגע . האב , לפי תפיסה זו , " מצמצם " את שכלו ו " יורד " אל בנו הקטן , צעד שהוא בסיס לכינון יחסים הדדיים , המבוססים על חמימות ועל אמפתיה . הטיפוס של האב השתלטן והכל - יכול , כפי שהוא מיוצג בתאוריה הפסיכואנליטית , " איננו אוניברסלי כפי שהוא מתיימר להיות " , טוען רוטנברג וממשיך : עמעום האור האלוהי הזוהר , או הצמצום השכלי של האב , הנעשה כדי להגיע להשגתו של הבן , אינו תהליך חד סטרי , מן האב אל הבן [ ... ] פעולת הצמצום שמדובר בה פה דורשת מן האב ירידה מוחשית לרמת הבן , אם בדרך הדיבור הפשוט [ ... ] ואם בדרך של משחקי ילדים , המאפשרת את אותה דינמיקה של החלפת תפקידים אשר הילד זקוק לה כדאי שתיווצר התקשורת...
אל הספר