על ריבוי תעניות ריבוי צומות היה כנראה מנהג ארצישראלי קדום , שעליו כתב אלון , ברייתא , עמ׳ : 285 ׳ממקורות של ארץ ישראל אנו למדים , שהיה מנהג רווח בארץ להתענות ביום ב׳ וה׳ של ימות השנה כולה׳ . בהמשך פורש אלון מגוון מקורות ארצישראליים קדומים המתעדים ריבוי צומות כדבר שבשגרה ולאו - דווקא לציון אירועים מיוחדים . נעיין בשלושה ממקורותיו : מגילת תענית , מדרש תנחומא ומסכת סופרים . מגילת תענית היא חיבור קצר בארמית שחובר בסוף ימי בית שני , המפרטת את הימים שבהם אסור להתענות 36 – ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים בימי הבית השני . זהו הספר היחיד מחוץ למקרא שחז״ל ראו בו תוקף מחייב . בכל כתבי היד של המגילה , וכן בציטוטיה בתלמוד , מצורף תמיד לטקסט הארמי פירוש בעברית המכונה ׳סכוליון׳ ( ׳ביאור׳ ביוונית ) . כך למשל מובא במגילת תענית , הסכוליון , אדר [ מהדורת נעם , עמ׳ : [ 130 יחיד שקבל עליו תענית להיות מתענה בשני ובחמשי הרי זה מתענה ומשלים . פגעו בו ימים טובים , אלו הכתובים במגלת תענית , הרי זה מספר [ / מספיד ?] [ כתב יד פארמה ואוקספורד : ׳מפסיק׳ , כתב יד וינה : ׳מותר׳ ] . לפנינו תיעוד קדום הקולע בד...
אל הספר