תודות

כתיבתו של ספר היסטוריה כמוה כנגינה . ליצירה מוזיקלית יש , במובן מסוים , נרטיב נחרץ בדמות התווים שמרכיבים אותה ושאינם בני – שינוי . אבל בכל פעם שמנגנים את הפרטיטורה – כלומר , בכל פעם שמגוללים את הסיפור – הוא נשמע מעט אחרת . הידוק התווים וריווחם , נגינה איטית או מהירה , בידול המשפטים המוזיקליים או צימודם – אלה ואחרים מתמצים במנעד של מבעים אפשריים ופרשנויות שונות . גם להיסטוריה יש , במובן מסוים , נרטיב נחרץ בדמות עובדות . אירועים התרחשו בעבר , ואיננו יכולים לשנותם ( אם כי , בניגוד לקומפוזיציה מוזיקלית , בידינו להוסיף להם עובדות חדשות עם פתיחתם של ארכיונים חדשים והיחשפותו של מידע חדש ) . העובדות הללו הן אבני הבניין של נרטיב היסטורי . אבל כל אימת שהיסטוריון מפליא לרקום סיפור מאותן עובדות , הסיפור שונה מעט . הוא בורר מגוון של הקשרים , מתודות או דרכים להצגת הסיבה – ותוצאה – וכך מתקבלת פרשנות שונה . בדומה למוזיקאי המנסה ללכוד את הנימה והרגש של יצירה נתונה , ההיסטוריון מאזין לבני אדם מן העבר בניסיון להתחקות אחר ערכיהם ומניעיהם , אחר מקצבי חייהם הנפרצים לעתים באופן בלתי צפוי בינות לסתירות ולמתכו...  אל הספר