באופן דומה אך משלים את ניטשה נראה בפרק זה כיצד הבעיות והפערים המרכזיים בשיטתו של סרטר המוקדם , סרטר של "היש והאין " , נובעות מרציונאליזם יתר בניתוח שלו את מושג הסובייקט , תוך ביקורת הן על מעמדו האונטולוגי והן על מימוש בחירותיו החופשיות , יסודות מרכזיים בפילוסופיה שלו . וזאת דווקא על רקע פילוסופיה קיומית במובנה הבסיסי ביותר של בחינת הקיום טרם המהות , בהגות השואפת לתאר את החיים הממשיים על התפרטותם ושלל גווניהם כבלתי ניתנים לרדוקציה אל תוך לכידות מופשטת - האדם כישות אמפירית ולא כ " הנחה " מטפיזית . דווקא סרטר , המבקש לתאר את האדם הקונקרטי הזה בדיוק , אינו מצליח , באופן טרגי ממש , לחרוג בסופו של דבר אל מעבר להיגל , למרות שמקומו הראשוני של האדם הסרטריאני הוא בלקונה של האין הנפערת בתוך היש , מקור חירותו בלב הסיטואציה הקונקרטית כמי שאינו מציית לדטרמיניזם התבוני החובק את כל הישות , באשר הינו אין . זאת משום שבבואו לתאר את האני , את חירותו ואת בחירותיו , הוא איננו חורג מהניתוח הרציונאליסטי : הוא דבק במינוח ההיגליאני , שבהתאם לניתוח התבוני למהדרין אינו משאיר אפשרות אחרת מעבר לניגוד בין " כשלעצמו ...
אל הספר