יעבץ מציג את מאמרו כתשובה לידיד החרד מחוסר ההתאמה שבין ההלכה היהודית הגלותית ובין השאיפה לסדרי מדינה ומשטר מתוקנים ומשגשגים , או בלשונו ׳היכונו יחד חקי תורתנו וסדרי ממשלת עם ? ׳ חוסר התאמה שמעלה את החשש הכבד ׳פן נהיה נופלים מכל העמים בתיקוני תרבותינו׳ . תשובתו העקרונית היא כי לחשש זה אין כל בסיס , מפני שהיהדות במקורה אינה דת רגילה , שאין עינה ׳בלתי אם אל הדברים הנוגעים אל הנשמה בלבד׳ , אלא היא חוקה מדינית , שדת ומדינה משמשים בה בהרמוניה . לחיזוק טענתו הוא מפנה לדבריו של משה מנדלסון בספרו ירושלים : ׳שמע נא את דברי בן מנחם בספר ירושלים וראית , עד כמה יצוקים שני אלה למוצק אחד׳ . בהפניה זו הוא מכוון לפסקה : ׳מדינה ודת לא מאוחדות היו בחוקה ראשונית זו , אלא חטיבה אחת ; לא מחוברות , אלא שתיים שהן אחת׳ . עם זאת יעבץ מתעלם מדבריו של מנדלסון שדווקא מטילים צל על תפיסתו : ׳משטר חוקה זה היה פעם אחת יחידה : קראו לו משטר תורת משה , בשמו הפרטי . הוא איננו עוד , ורק היודע כל הוא יודע באיזה עם ובאיזה דור יראה שוב משהו דומה לו׳ . לאמתו של דבר דגל מנדלסון בהפרדת הדת ) ההיסטורית ( מן המדינה . המדינה בעיניו...
אל הספר