אף שהציונות הרוחנית מעולם לא הציבה את הקמת מדינה ליהודים כתכלית עליונה , יש להודות , שכתוצאה מההתפתחויות ההיסטוריות שעיצבו את דרכה של הציביליזציה המערבית במהלך המאה ה - , 20 המדינה הייתה למסגרת היחידה שבה יכול היה העם היהודי לקיים את האוטונומיה הלאומית , שראתה הציונות הרוחנית כתנאי הכרחי לקידום חיי תרבות יהודיים . אך אליה וקוץ בה : הרחבת החיים הציביליזטוריים של העם היהודי במסגרת המדינה מציבה אתגר קשה בשל האחריות החברתית - מוסרית שהיא מטילה על העם , מכוח היותו אוכלוסיית רוב במדינה אזרחית מודרנית . מדובר באתגר בעל פוטנציאל גדול להגשמה אנושית , אך כרוכה בו גם סכנה גדולה אם לא יזכה במענה הולם . הפוטנציאל , הוא שהוזכר באותן תורות ציוניות שדגלו ביצירת מדינת יהודים כחברת מופת , החותרת באופן מודע להגשמת חזון אחרית הימים של נביאי ישראל . הסכנה נעוצה בכישלון מוסרי בטיפוח דמותה האנושית של החברה , על ידי פגיעה בלתי מוצדקת בחלשים , כתוצאה משימוש לא שקול של הכוח שניתן לעם היהודי בהיותו אוכלוסיית הרוב במדינה ריבונית . הסטנדרט הכפול שדרכו מתייחס העולם למדינת ישראל , בהשוואה למדינות אחרות , צריך להעיק ...
אל הספר