בפרק הקודם דנו בשאלת הזהות האישית של היהודים והערבים בישראל , על נגזרותיה והשלכותיה . בפרק זה נעבור לבדוק את מורכבות היחסים בין הציבור היהודי , הציבור הערבי והמדינה , בעיקר בהקשר של הגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית . כפי שניתן לצפות , ההבדלים בעניין זה בין שני הציבורים גדולים מאוד . יתרה מזו , מערכות היחסים בין שני הציבורים האלה ובינם לבין עצמם ברמות הפוליטית , החברתית והאישית מושפעות עמוקות מהזיקה השונה של כל אחד מהם למדינת ישראל . הטענה שלנו , וננסה לתקף אותה כאן , היא שהציבור היהודי חש בעלות מלאה על המדינה וברמה האסטרטגית אינו מוכן לחלוק את הבעלות הזאת עם הציבור הערבי . הערבים , לעומת זאת , תובעים את זכותם האזרחית לשוויון לא רק ברמת הזכויות האישיות או הקבוצתיות אלא גם במה שקשור לייצוג שלהם במוסדות המדינה ולהשפעה שלהם על אופייה , על עיצוב מדיניותה ועל סמליה . ברמת האזרחות , תפיסת ה " אחר " הקולקטיבי הערבי על ידי היהודים היא לכל הפחות חשדנית , אם לא ממש עוינת , שעה שהערבים , כמיעוט לאומי - ילידי לא - יהודי , מתקשים מאוד להרגיש רגשות חיוביים כלפי המדינה המגדירה את עצמה יהודית , גם אם דמו...
אל הספר