צריך להיות מושפע מאופי הזכות ומטיב הפגיעה בה , ובענייננו מדובר בפגיעה קשה בזכויות : הסדר גורף שאין בו רגישות לבקשה הפרטנית מתנכר לחובה לגלות רגישות לזכויות האדם , ולפיכך הוא כושל הן מבחינה ערכית והן מבחינת הדרישה לתכלית ראויה , גם אם הוא נועד לקדם את הביטחון . הנשיא גרוניס , לעומת זאת , הביא את גישת הרוב אל עמדת קצה הפוכה , בהצדיקו את החוק לנוכח הוודאות של פיגוע טרור אם תאומץ גישה חלופית של בדיקות פרטניות . תזה זו אינה משכנעת . העובדה שבתקופה קודמת , שבה הייתה מודעות ביטחונית פחותה , נכנסו לארץ מתאחדים שהתגלו כחשודים במעורבות בטרור , אינה מוכיחה כי מספר כזה או דומה לו יצליח להיכנס גם כשהמודעות בשיאה וננקטים צעדי פיקוח ומניעה הן בשלב של בחינת הבקשה והן לאחר אישורה . אין גם כל ביטחון שמי שיכין פיגוע או יתחיל להוציאו אל הפועל יצליח בכך ושפעולתו לא תסוכל . לכן מה שנראה כניתוח של ודאות אינו אלא ספקולציה בדבר ודאות . ברור גם ששום מדיניות רציונלית אינה יכולה להיות בנויה על חתירה למנוע כליל מעשה טרור , ולו גם מעשה טרור יחיד . גם איחוד המשפחה הפלסטינית מחוץ לישראל , בתחום השטחים , אינו ערובה גמ...
אל הספר