ואולי הדרג המדיני הוא שיכול לאזן באופן ענייני ולא מוטה בין צורכי הביטחון ובין חירויות הפרט ? נראה שגם הפעם התשובה שלילית . דוגמה לפער בין התדמית למהות , בין מה שנדמה כפיקוח של ממש או שיפור בתחום הפיקוח על פעולתם של גורמי הביטחון המקצועיים , ובין המציאות , היא הסמכות שניתנה בחוק המעצרים הישראלי לשר הביטחון להחליט על מעצרים מינהליים , לעומת הפקדתה בידי המפקדים הצבאיים לפי הדין המנדטורי . אחת הסיבות העיקריות להחלפת ההסדר המשפטי שיצרו התקנות המנדטוריות הייתה הרצון להעניק את הסמכות לעצור מינהלית לגורם אזרחי במקום לגורם צבאי . שמואל תמיר , שכיהן כשר המשפטים בזמן חקיקת חוק המעצרים , התנגד לאפשרות של הפקדת סמכות זו בידי גורם צבאי : אפילו הרמטכ " ל יש לו מטרה אחת מוגדרת , חד – משמעית , בטחונית – צבאית במובן המוגדר של המלה . כאשר מדובר בשר הבטחון , שהוא גם איש מדיני — ואני רואה את זה כחיוב ולא כשלילה — זה לא פוסל אותו . הוא חבר הממשלה והוא שותף לכל שיג ושיח פנימי עד היכן ללכת ועד היכן לא ללכת . לא אחת הוא שותף למשא – ומתן לשלום , להכרעות מדיניות , וראייתו רחבה יותר . אחריותו האישית , כשהוא אישית...
אל הספר