הפגיעות המתוארות לעיל שיסודן בסטייה מכללי ההליך ההוגן — סדרי הדין ודיני הראיות — מצטרפות לאי – ודאות של העצור בכל הנוגע לשאלה מתי יצא לחופשי . אמנם צו מעצר מינהלי מוגבל לחצי שנה , אבל אפשר להאריכו ללא כל הגבלה . כלומר , כלי המעצר המינהלי עלול לכפות על אדם מצב שבו חירותו נשללת למשך זמן שאיננו מוגבל סופית , בלי שיובהר לו על מה ולמה ובלי שתינתן לו האפשרות להתעמת עם המיוחס לו . היחס אליו איננו עוד כאל סובייקט של ההליך , בנושא גורלי מבחינתו ( חירותו ושמו הטוב ) , אלא כאל אובייקט שלו בלבד . בנסיבות אלה ניטלת ממנו כל יכולת להשפיע על גורלו , והוא ככלי משחק בידיהם של אחרים . כך נפגע במובהק כבודו האנושי . מבחינתו מדובר בהליך שרירותי , ושרירות שלטונית היא תמונת ראי לפגיעה בכבוד האדם . המרחק בין הליך זה ובין הרעיון של שוויון כוחות בין המדינה לחשוד הוא כמרחק בין שמים לארץ ; המרחק בינו ובין הליך הוגן הוא אינסופי . מצב הנחיתות של העצור מקורו ביחס נטול כבוד כלפיו , שפוגע בכבודו האנושי . המעצר המינהלי מניח תמונת אדם שנוגדת את תמונת האדם ההולמת את מי שאנושיות טבועה בו מעצם היותו אדם , האומרת שאדם מסוגל ...
אל הספר