את ההגירה מישראל אפשר לחלק לשתי תקופות : מקום המדינה ועד אמצע שנות התשעים ומאמצע שנות התשעים ועד ימינו אלה . בתקופה הראשונה אופיינה ההגירה מישראל ברצונם של המהגרים לשפר את מצבם הכלכלי ולאמץ דפוסי חיים נוחים יותר . בשנים אלו נטו הציבור ונבחריו להתייחס בביקורתיות להגירה מהמדינה . הם ראו בה מעין בגידה ברעיון הציוני וכינו אותה " ירידה " ככינוי של גנאי . באמצע שנות התשעים , עם התגברות תופעת ההגירה בעולם הגלובלי והיעשותה לחלק בלתי ‑ נפרד מהחיים המודרניים , חלחלה גם לישראל ההכרה כי ניידות בין ‑ לאומית היא תופעה הולכת ומתרחבת , ובייחוד בקרב מהגרים בעלי מיומנויות שמבקשים לקבל החזר גבוה ככל האפשר עבור כישוריהם . פתיחתו של המשק הישראלי לעולם הרחב לאחר חתימת הסכמי השלום בשנת 1993 העצימה מגמה זו . עובדים רבים של חברות ישראליות ורב ‑ לאומיות נעו אל מחוץ לישראל וחזרו אליה כדבר שבשגרה . היו מהם שנותרו בניכר . בשנות האלפיים חלה עוד התפתחות . הדור הצעיר במדינת ישראל אימץ תפיסות וכישורים שמקלים את היכולת להגר : נכונות לניידות גבוהה , כישורי שימוש בטכנולוגיות תקשורת , ראיית העצמי על חשבון לכידות חברתית וא...
אל הספר