של מרקס הצעיר את טבע מהותו של האדם ( שאותה הוא מנמק ב " העבודה המנוכרת " וב " אידיאולוגיה הגרמנית " ) , כמו גם הוגי דעות מאוחרים יותר שתמכו בתפיסתו והעמיקו בה ( תיאודור אדורנו , לואיס אלטוסר , אטיין באליבר וחיים אסא ) כדלקמן : " אדם עושה את פעילות חייו עצמה למושא של תודעתו ושל רצונו " ( מרקס מציג את ההגדרה הזאת לעומת טבע מהותה של החיה ) . במילים אחרות , מרחב הבחירה של פעילותו ( עבודתו ועיקר עיסוקיו ופרנסתו ) תלוי רק במה שהוא מבין ( תודעתו ) שבכוחו לעשות , ורצונו החופשי . אדם שאופן קיומו אינו כזה , הוא זר לעצמו ומנוכר לתוצרי פעילותו ולסביבתו החברתית . אפשר לראות גם באלבר קאמי ( " הזר " ) כתומך בהנחה זו ( במדיום ספרותי ) . ההנמקה לתקפותה של ההנחה נשענת על ההוגים והחוקרים שמוצגים לעיל , כך שאנחנו ממשיכים מן הנקודה הזאת מבלי להתעכב בה . אנחנו נדרשים להנמקה לשאלה הבאה : מדוע ההתגלות או החשיפה של אדם לאי - ההתאמה שבין הסיטואציה של צורת קיומו במציאות , לבין אופן קיומו כפי שהוא אמור להימצא בה על פי הבנתו ורצונו , גורמת לו לזרות עצמית . המנגנון שעל פיו מתהווה החשיפה או ההתגלות של המציאות ( אודו...
אל הספר