השעה היתה תשע בערב , ויצאתי לדרכי חזרה מביתו של יוסף שביישוב מבוא דותן אל ביתי שבמצפה יריחו . מבוא דותן ? כן , כן . לא יודעת מה חשבתי כשיצאתי לדרך החשוכה הזו . הכביש התעקל שוב ושוב . חושך מצרים . לא הצלחתי לעבור את המהירות של ארבעים קמ " ש . למה אין פנסים בכביש כזה ?! איפה כל כלי הרכב האחרים ?! רק אני פה ?! נורו השאלות במוחי בזו אחר זו . ניסיתי להתרכז בנסיעה למרות דפיקות הלב שנשמעו כמו תזמורת ללא מנצח . באמת נהניתי לפגוש את יוסף , אבל ברגעים הארוכים האלה התחלתי להתחרט על האומץ המופרז שהיה לי טרם יצאתי לדרכי . קולו של חברי " וייז " הדריך אותי בעקביות : בעוד מאתיים מטרים פני שמאלה ... בכיכר המשיכי ישר ... והגעתי למחסום . החיילים הביטו בהשתאות לתוך הרכב , כנראה אין כאן רבות שנוהגות לבד בלילה , ובירכו אותי בברכת " נסיעה טובה " . לקחתי את הברכה בשתי ידיים . רק כשהתחברתי לכביש 6 המוכר החלה לשוב אלי שלוות נפשי . אודה על האמת , אפילו אני , ההרפתקנית בעלת התעוזה הרבה , מעין " קנגורו " הנוטה לקפוץ ממקום למקום מבלי לייחס לכך מחשבה רבה , החלטתי שמהיום לא אסע למקומות מרוחקים ובלתי - מוכרים כאלה לבד...
אל הספר