לדעת הרמב " ם , המונח " דאורייתא " כולל את התורה שבכתב ואת פירושה שבעל פה המסור מסיני . שאר המקורות ההלכתיים : הלכה למשה מסיני , מדרשי ההלכה וציווי הנביאים , מעמדם הוא " דרבנן " . לדעת הרמב " ן , אין בכלל " דרבנן " אלא מצוות , תקנות וגזירות שחידשו חכמים מדעתם . כל שנאמר מפי ה ' , כהלכה למשה מסיני וכמצוות הנביאים , הרי הוא דאורייתא , וכן דינם של הפירושים ומדרשי ההלכה שנלמדו מן התורה שבכתב , שאף הם בכלל דאורייתא . המחלוקת ביניהם מבטאת תפיסה שונה של התורה . לדעת הרמב " ם , התורה היא חוקה מאת ה ' , והיא כוללת רק את ספר החוקים ופירושו הנתון מאת ה ' . שאר הגילויים של רצון ה ' , אינם מן התורה אלא מדרבנן . לדעת הרמב " ן , מהותה של התורה היא רצון ה ' . ולפיכך , אף ביטויים אחרים של רצון ה ' , מלבד התורה שבכתב , בכלל תורה הם . מתוך כך עמדנו על מספר דוגמאות שבהן באה לידי ביטוי תפיסתו המשפטית של הרמב " ם ( וראה להלן חלק ג אות ד ) .
אל הספר