והעובר באחת מהן ( = מן הגזרות והתקנות ) על דעת שהוא עושה איסור שאינו עובר בלאו הזה , ואינו בכלל דין פרשה זו כלל לפי שהיא כולה עונש הממרים לא החוטאים ( עמ ' יז ) . לאמר , לא נאמרה פרשת זקן ממרא אלא בחכם המערער לגמרי על תוקפה של הלכה מדברי חכמים . אולם המקבל את דבריהם , אלא שחטא מחמת תאווה , ועבר על דבריהם מתוך תודעה של חטא , איננו נכלל בלאו " לא תסור " , לפי שפרשה זו כולה עוסקת בממרא ולא בחוטא . הרי שלדעת הרמב " ן , מצוות " לא תסור " איננה מתייחסת כלל להתנהלות ההלכתית של חיי היום יום , ואין לחוטא ה ' רגיל ' שום עניין אליה . אין היא אמורה אלא במקרי הגבול שבהם מערער החכם על תוקף סמכותם של חכמים מן היסוד . מכאן , שלדעת הרמב " ן , אין הלאו " לא תסור " נצרך כדי לבסס את כוחם של חכמים באופן קבוע . ועל כרחך צריכים אנו לומר שעיקר כוחם של חכמים , יסודו במקור כוח אחר , שפרשת " כי יפלא " כולה איננה אלא סימן לקיומו . ככל הנראה , נעוץ יסוד כוח זה , בהתמזגות פירושיהם של חכמים עם התורה גופה , ומאחר שכן , העובר על פירושיהם ומדרשיהם , עובר למעשה על התורה עצמה . מתוך כך מובנת דעתו של הרמב " ן , שמצוות " ל...
אל הספר