בהלכות ברכות ( יא , ג ) מסביר הרמב " ם מדוע הולמת לשון " וציוונו " מצוות דרבנן . מדבריו נוכל ללמוד על שיטתו הכללית ביחס לדברי סופרים : וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה , בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות , והיכן צונו בתורה שכתוב בה 236 אשר יאמרו לך תעשה 237 נמצא עליהם מהר סיני , ולכן שבועת בטוי חלה עליהם " . אמנם הרמב " ם לא הסביר טעמו של דבר . ( הרשב " א שבועות כג ע " ב , ובשו " ת חלק א , סימן תרטז , חולק על הרמב " ם וסובר שלר ' יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה , אין שבועה חלה על חצי שיעור ) . קרוב לומר שדעת הרמב " ם היא שאחר שחצי שיעור נלמד מריבוי " כל חלב " ( יומא עד ע " א ) ואינו מפורש בתורה , אין הוא בכלל " מושבע ועומד מהר סיני " . וכעין זה מצאנו בתשובות הר " ן ( סימן לב , ד " ה וראיה ) : " שכל שהיא מצוה מפורשת מן התורה אין שבועה חלה לבטלה אבל מה שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליו וזה ימים שזה הדבר חידשתי ומצאתי לי סעד בדברי הרמב " ן ז ...
אל הספר