ריקוד וסטודיו כמרחבים מאפשרי יצירה , כמקומות המעניקים פרטיות ושקט הם המנגינה הברורה העולה מדבריהן של הנשים להן הקשבנו , ילי ואני . שרטוטיהן את המרחבים הללו מהדהדים עם קביעתה של וירג ' יניה וולף שללא חדר משלהן , שניתן לסגור ולנעול את דלתו לא תוכלנה נשים לכתוב - ואם להרחיב זאת , אזי ליצור בכלל . במסה חדר משלך מפשיטה וולף את מעשה יצירת האמנות מכסותו הרומנטית , וחושפת את תנאיו הארציים , החומריים . לאורך המסה היא שבה ומדגישה שני תנאים כאלה : חדר - וכסף . מקום פרטי - ומשאבים כלכליים . וולף איננה מבקשת להרחיק את האשה מן הבית כדי לאפשר לה ליצור , אלא להקצות לה מקום משלה בתוכו . לכלול אותה , על היותה סובייקט שלם פעיל ויוצר , בו . תפישתה , הבאה לידי ביטוי בדימוי החדר , כי בית הוא מקום מתאים ונכון גם ליצירה , מנערת או מערבבת תפישות תרבותיות ( גבריות , תרצה וולף לומר ) שאוהבות להפריד : בין בית לחוץ , בין פעולות מעשיות לעשייה יצירתית , בין קיום גופני לקיום רוחני . הנשים במחקרי ערבבו כל הזמן : את המרחב הפיזי עם הנפשי , את הסטודיו עם הריקוד , את הבית עם מקום העבודה , את המלאכה המפרנסת עם זו היצירתית ...
אל הספר