שלושה מפגשים נעים - רוקדים , שלושה דואטים , מתארים תמונה של הוראה - למידה הכרוכה באישור ובידיעת הזולת . עולה מהם ההבנה כי פעולה בגוף היחיד זקוקה להכרה אצל אחרת או אחר כדי לקבל את משמעותה . זוהי למידה תוך יחסים , תוך זיקה , בלשונו של בובר , תוך תנועה : בתוך הלומדת , בין לומדת למלמדת ובין לומדות לבינן . היא יוצאת את גבולות גוף המבצעת שלה בבקשה " נודעות " . כוחה הפדגוגי של למידה כזו טמון בשייכות ובמעורבות עמוקה שהיא מייצרת , ברפלקסיביות הנולדת מגיוון ושונות בין פרטים הלוקחים בה חלק , ובעצמאות אל מול הידע והידיעה שהיא מעודדת . כוחה , אם - כן , טמון באמירת " הן " לאנושיות ולמוסריות , ובחריגתה ממציאות דכאנית ומנכרת . מעשה הריקוד , הוראתו ולימודו , הוא בכך ( גם ) מעשה פוליטי ; בהיותו דיאלוגי , דואטי , בהיותו מציע ומאפשר ממדי הוויה ואופני היות הנדחקים מן הרפרטואר החברתי בעידן המודרני המאוחר . מה עושה הוראת ריקוד לאלו העוסקות בה , שאלתי בתחילת הפרק , וכעת מנסה להשיב . כפרקטיקה וכמסגרת חינוכית , לא חפה הוראת ריקוד משינויים והשפעות של תהליכים רבי עוצמה וחובקי עולם כמו מסחור , סטנדרטיזציה ורציונלי...
אל הספר