לא קשה היה לזהות בראיונות את המוטיב המבחין , המבדיל והדואג לבסס שוני בין מורות לריקוד ומורות אחרות . הוא נאמר בשלל דרכים וצורות , במישרין ובעקיפין , בעדינות או בפחות עדינות . בעקבותיו חזרתי אל רשימותיי ביומני השדה , שגילו אף הם תמונה דומה : בכל הימים הארוכים בהם שהיתי במחיצתן של מורות שלימדו במגמות מחול בבתי - ספר , לא נכנסתי עם מי מהן ולו פעם אחת לתוך אחד מחדרי המורים , וביומני לא מתואר אף מפגש עם אחת המורות או המורים בבית - הספר . לעומת זאת מתוארת פגישה חמה עם אמה של תלמידה בעת שיצאנו לרחוב הסמוך לקנות כוס קפה , או הפסקות של ישיבה על מדרגות הסטודיו ביום שמש חורפי . גם מרפסת צדדית הייתה מקום בו מצאתי עצמי בין שיעורים , כשליוויתי מורה שיצאה להתאוורר קצת ולעשן סיגריה . ביומני השדה תיארתי הפסקות שנוצלו על - ידי לחילוץ איברים מן הישיבה הממושכת , ועל - ידי המורה למנוחה , תוך שאנחנו מגיבות , שואלות ומשוחחות זו עם זו על השיעור . אינני זוכרת שתהיתי או חשבתי שיש כאן משהו שכדאי לשים - לב אליו ; גם לי עצמי הייתה השהות בסטודיו ומחוצה לו בבחינת המובן מאליו . אולם בקריאה לאחור נראית הדרת הרגליים מח...
אל הספר