מטבע הדברים , ישראל הייתה מעוניינת להשאיר בתחומה ערבים ששיתפו אתה פעולה ותרמו לאינטרסים שלה . כפי שראינו , פלסטינים ששיבתם אושרה לאחר שנטשו את בתיהם היו בעיקר קומוניסטים ומשתפי פעולה עם מוסדות המדינה . בשנת 1948 נחשבו הקומוניסטים לנכס , הן בגלל הסיוע של ברית המועצות לישראל הן בשל עמדתם נגד מעורבות צבאות ערב במלחמה . מספרם בקרב הערבים שנותרו בישראל היה קטן והם מנו עשרות ולכל היותר מאות אחדות . שאר הערבים , גם אלה שנחשבו " ידידותיים " , כלומר לא הביעו התנגדות להתיישבות הציונית בארץ , הוגדרו בעיה : רובם נתפסו כסיכון ביטחוני וכמכשול להתיישבות היהודית ולייהוד המרחב . לאחר קביעת מועד הבחירות לאספה המכוננת , ראשי מפא " י התלבטו אם לשתף את הערבים בבחירות , כל שכן שמלבד הקומוניסטים , הערבים לא היו צפויים למחות על אי - שיתופם בהן . באמצע דצמבר 1948 כינס ראש הממשלה ישיבה כדי לשמוע את דעתם של המומחים במפלגתו . רוב הנוכחים לא תמכו בשיתוף הערבים בבחירות , וחלקם אף הביעו התנגדות נחרצת . אחת הטענות שהושמעו נגד השיתוף הייתה שממילא הערבים לא ירצו בכך . ההיגיון בטענה זו ברור : השתתפות בבחירות ביטאה הכרה ...
אל הספר