מאז 1951 הועלו רעיונות להרחקתם של ערבים מישראל ללוב ואפילו לארגנטינה . לעומת ימי המלחמה והימים שלאחריה - שבהם הצבא מילא תפקיד מרכזי בעקירתם בכוח של הערבים מבתיהם ובדחיקתם אל מעבר לגבולות הארץ - בתוכניות עידוד ההגירה של שארית הערבים היה תפקיד מרכזי למשרד החוץ , לקרן הקיימת לישראל ולמוסדות אזרחיים אחרים . תוכניות אלו התמקדו בעידוד הגירתם של פלסטינים שהיו להם קרובי משפחה בארצות שנבחרו כיעד להגירה . פעולתם של מוסדות השלטון לא נעשתה בהסתר , אלא נדונה ללא בושה בציבור ובתקשורת העברית והערבית . אל יום עודד בדרך כלל פרסום מאמרי דעות בזכות הגירת הערבים , ואילו אל אתחאד התנגד לכך בחריפות והאשים את תומכי ההגירה בבגידה ובשיתוף פעולה עם המדיניות הזדונית . המדינה , המוסדות המיישבים וגורמים העוסקים בענייני הערבים בישראל חשבו במשך שנים על דרכים לעידוד ההגירה של הערבים מהארץ ולהשתלטות על אדמותיהם . בדיון בסיעת מפא " י ב - 15 בינואר 1951 קבע בן - גוריון : " הערבים האלה לא צריכים לשבת פה כמו שיהודי אמריקה לא צריכים לשבת באמריקה " , והוסיף : " אני חושב שצריכים לעשות הכל שערבי יישב במדינה ערבית מפני שלערבים...
אל הספר