כפי שראינו , החל באמצע שנות השלושים ייחס עמרם חשיבות לממדיה הסמליים של ההיבדלות מהיישוב הציוני וממוסדותיו , ולאחר מכן ממדינת ישראל על מערכותיה , שכן הוא זיהה בהם הכרה , פסולה לדעתו , במפעל הציוני . דומה שממדים סמליים אלה התרחבו , התגוונו והתעצמו עם השנים , ועמרם כמעט לא התפשר עליהם גם בעניינים משפחתיים רגישים . לדוגמה , בדברים שכתב אחרי פטירתו של עמרם שחזר דומב את שהתרחש כשהיה עמרם עצור באוגוסט 1953 בעקבות השתתפותו בהפגנה לא חוקית ולא שוחרר לטקס נישואי בנו . לדבריו , העולים בקנה אחד עם מה שתואר בפרק השישי : המושלים שמה רצו להראות מידת אנושיות שלהם ולשחרר את רבי עמרם על איזה ימים ושיבוא חזרה אחרי החתונה , אבל בתנאי שיחתום על חוזה בנוגע לשיחרור הארעי הזה . רבי עמרם מסכים אבל מודיע להם שבלתי אפשרי לו לחתום על חוזה שהמלים " מדינת ישראל " נדפס עליו כי חתימתו זאת היא הכרה והודאה בענין המדינה . עמרם סירב לחתום . דומב ציין בנימה צינית ש " האנושיות של הפקידים אינו פועל עוד " , ועמרם נשאר בכלאו . דפוס דומה עולה מתגובתו של עמרם לשאלה אם הוא שוקל לעזוב את המדינה . תשובתו הייתה ש " צריכים להכיר בהם...
אל הספר