מבחינת הקהל , הדרך היחידה לצאת מהופעת מחול בכנסיית ג ' דסון בשנות השישים הייתה דרך מרחב ההופעה . איבון ריינר סיפרה ללין בלומנטל שבזמן הופעה שלה עם סטיב פקסטון ודייוויד גורדון , ההופעה שבה הוצגה Trio A לראשונה : " אנשים כיתתו את רגליהם במורת רוח , בתסכול , בסבל גדול לאורך המרחב כדי לצאת החוצה . צריך היה לחוש גועל לא קטן – מורת רוח לא קטנה , כדי למשוך לעצמך תשומת לב בצורה כזאת " ( . ( 65 : 1999 Rainer כשבלומנטל שאלה אם היא ראתה בכך ביקורת על עבודתה , השיבה ריינר : " התרגשתי נורא מ - . Trio A הרגשתי שעשיתי משהו חדש וקשה " ( שם ) . הביטחון שריינר חשה בעבודתה לא נבע מהביקורות התומכות של כותבים כמו ג ' יל ג ' ונסטון . כמו שאראה , הוא נבע מתהליך של חשיבה תיאורטית מעמיקה ומכתיבתה על ההשלכות הרדיקליות של מעשיה , בהצהרתה הלוחמנית שנפתחת במילים " לא למופע הראווה " ובמאמר שלה מ – 1966 " מעין סקר של כמה נטיות ' מינימליסטיות' בפעילות המחול המינימלית מבחינה כמותנית בקרב הגודש , או ניתוח של Trio A quasi survey of some “ minimalist " tendencies in the " ) " A quantitatively minimal dance activity amids...
אל הספר