בתקופה שעבדתי על א י ש ה פ י ל שמעתי יום אחד ברדיו את האדג׳ו למיתרים של סמואל בארבר . התאהבתי ביצירה עד כדי כך שהחלטתי להשתמש בה לסצנת הסיום של הסרט . ביקשתי מג׳ונתן סנגר , המפיק , להשיג אותה עבורי והוא חזר עם תשעה תקליטים שונים . הקשבתי לכולם , אבל אף אחד מהם לא היה בדיוק מה ששמעתי ברדיו , אז הוא הלך וקנה תקליט נוסף . זה היה הביצוע של אנדרה פרווין וזה היה בדיוק מה שחיפשתי . המדהים הוא שכולם התבססו על אותם תווים בדיוק , אבל אופן הביצוע – הוא שייצר את כל ההבדל . המוסיקה צריכה " להתחתן " עם התמונה ולהעצים אותה . אתה לא יכול פשוט לזרוק משהו פנימה ולקוות שזה יעבוד , אפילו אם זה אחד הקטעים המוסיקליים האהובים עליך בכל הזמנים . הקטע המוסיקלי לא קשור בהכרח ישירות לסצנה , אבל החיבור ביניהם צריך לעבוד . אפשר לחוש אותו בבירור . נוצר המצב הנפלא והמרגש הזה של " שלם העולה על סך חלקיו " .
אל הספר