[א] בדימוי המלוכה

ב – 1953 תוכננה עבודה חדשה לניו יורק סיטי בלט – הצעה לשיתוף פעולה בין איגור סטרווינסקי לג׳ורג׳ בלנשין . לינקולן קירסטיין המייסד והמנהל של הקבוצה כתב לסטרווינסקי : " מה שהוא רוצה ( כרגיל ) זה בלט – איבניץ׳ . ” סטרווינסקי הבין לבטח את כוונתו של קירסטיין : בלנשין תכנן סוויטה של ריקודים , או אולי קונצ׳רטו בלטי , שיאורגנו בצורה פורמלית כמו קטעי הדיוורטימנטו הבוטחים והמבריקים שמריוס פטיפה תכנן בסנט פטרסבורג חצי מאה קודם לכן . אבל במקרה של בלנשין לא היה צורך בתרחיש שיתמוך בבלט , אלא רק במה שהוא כינה " ) ” musique dansante " מוזיקה לריקוד ” ) . נימת דבריו של קירסטיין יכולה לרמוז על תסכול . ואולי באמת יש בה שמץ מכך . אולם הנימה השלטת היא של הבנה משועשעת : כמה אירוני שדווקא רוסי עם קשרים הדוקים לבלט כפי שהתפתח תחת הצארים האחרונים יהיה זה שינסח את הקלאסיציזם האמריקאי . למרות העובדה שזה בדיוק מה שקירסטיין תכנן שיקרה כשהביא את הכוריאוגרף הצעיר לאמריקה ב – . 1933 מביני עניין רבים באותה התקופה חשבו אותו למשוגע , וג׳ון מרטין , המבקר רב הכוח של נ י ו י ו ר ק ט י י מ ס והחסיד הנלהב של המחול המודרני , לא...  אל הספר