הספר על אוהד נהרין אינו יכול להסתיים . כל שיחה היא התחלה של שיחה חדשה שטרם נקבע לה מועד . כל ריקוד מועד לתיאור מחדש כאילו מעולם לא צפיתי בו ולא ניסיתי לכתוב את מה שאי – אפשר לכתוב , את הרווח בין התנועות , את היחס המדויק בין הכתף לזרוע , את הקפיצה שהמוח מסרב לשחזר כי ההמשך אובד בעודה באוויר , זורמת לתוך גופי במקרה הטוב , הרקדן נותר תלוי בין השמים לארץ . בעוד אני מנסה להיזכר בהמשך , התנועה הופכת לישות המתיישבת פתאום במחצית השנייה של שלוש , למשל . מהבהבת על הרצפה . אני כותבת על מה שאינו מותיר אפילו סימן באוויר , אבל כל שם של רקדן , של ריקוד , כל צליל , מעלה בעיני רוחי ארמונות מכושפים . עכשיו מתפוצץ לי החזה מרוב השפע שאצור בו . הרקדנים ישנים עכשיו . גופם הישן זוכר את הריקוד , והם אינם נעים . אוהד ממשיך לנסוע בטויוטה הירוקה של אבא שלו . הוא מציע סיבוב לנוגה , שישנה על חזהו . חזי לסקלי כותב ב " מחול השישה – עשר ” : אין ריקוד כזה ולא היה ולכן נרקוד אותו ונדבר בשבחו כאילו הוא ישנו ותמיד היה וב " מחול השלושים ושישה ” : המילים עברו דרך העולם כמו להקת ציפורים כעת אין דבר בעולם אפילו העולם לא בעול...
אל הספר