עקרונותיו של ריקוד המקהלה נגזרים מהדרישות הכרוכות בהנעה של כמות גדולה של גופים רוקדים . כשבוחנים את ריקוד המקהלה , אפשר להבחין בו בהתקדמות מהתנועה האידיוסינקרטית שמותרת בריקוד הסולו , דרך הלכידות שיוצר שיתוף הפעולה בריקוד הקבוצתי , ועד להתפתחות הסופית – תנועת האוניסון ההמונית של ריקוד המקהלה . מרכיב המפתח בריקוד זה הוא פשטות התנועה . מנחי הגוף והמחוות של כל רקדן ורקדן מוכרחים להצטמצם למבע מוגבל , שיוצר רושם בזכות הכמות ההמונית , ולא הווירטואוזיות הטכנית . אך , בתוך צורה זו ניתן מקום גם לפרשנות אישית בתוך פראזות התנועה שהוגדרו מראש . איכויות תנועה משותפות ואוניסון קצבי , המחייבים מודעות קבוצתית , חיוניים לביצוען של המחוות . אף שאינו בהכרח פרקטיקה חובבנית , מתאים ריקוד המקהלה גם לרקדנים לא – מקצועיים . ב – 1937 חיברה הניה הולם בבנינגטון קולג ‘ את יצירת המופת שלה . Trend היא העבירה לבמה האמריקאית את הניסיון שצברה בעבודתה עם ויגמן . באמצעות חיבור כוריאוגרפיה לשלושים ושלושה רקדנים , רבים מהם תלמידים , אימצה הולם את שיטות ריקוד המקהלה של ויגמן ליצירת הצהרה מחולית רבת השפעה . בעקבות ההופעה , ...
אל הספר