לרקדנים של ימינו , מוסיפה החקירה של ויגמן להיות חשובה : כיצד יכולה התנועה הגופנית כשלעצמה לשמש שפה לתקשור של חוויית ההוויה המיידית בעולם המודרני ? כיצד יכול המחול לאפשר לאמנים להיות נוכחים באמת בעולם ? אף על פי ששאלות אלו נדמות מטאפיזיות , הן מושתתות על פיזיולוגיה – על שרירים ועצמות . שני רעיונות , הקשורים זה לזה , עולים בתגובה לשאלות אלו . הראשון הוא התהליך הפיזי של הקינסתזיה , כלומר המודעות למנחים ולתנועות של איברי הגוף באמצעות קולטני ההתמצאות ( proprioceptors ) ובאמצעות עצבי החישה שבשרירים ובמפרקים . אנו משתמשים בקינסתזיה בכל עת כדי לדעת אם גופנו זקוף או הפוך , כדי לחצות כביש בבטחה וכדי להעביר מזון מהצלחת אל הפה . הקינסתזיה היא צורה של חישה שרירית המאפשרת לנו לזהות במודע , וכך גם לכוון , את תנועותינו , ללא ספק כישור חיוני לרקדן ! מושג שני , אמפתיה קינטית , ניצב בשפת המחול לצד הקינסתזיה . אין פלא שוויגמן הקדישה את חייה לפענוחה של שפה זו . כדי להשתמש באמת במחול כבשפה , מוכרח המסר של השרירים , של המפרקים ושל העצמות של הגוף הרוקד לחרוג מהגוף עצמו ולתקשר עם הצופים בו . בדחיית אוצר התנועו...
אל הספר