אף על פי שחוש הריח הוא אחד מחושיו של האדם , התפתחו במהלך הדורות אמונות ומנהגים הממחישים את תפיסתו כסמל ליסודות יהודיים חשובים . בשמים וריח קיבלו משמעות של ״סמלי עולם הרוח״ – נשמת האדם , גן עדן ועולם הנשמות . ראשיתה של תפיסה זו בספרות חז״ל שהנשמה נהנית מהריח , בניגוד לשאר החושים הקשורים לגוף האדם . תיאורי גן עדן כמקום ריחני ושופע בשמים גיבשו את התפיסה על אודות הזיקה בין עולם הרוח והריח . מנהגים שונים התפתחו במהלך הדורות בעקבות סמליות הריח . בימי הביניים הוסבר הטעם להרחת בשמים במוצאי שבת בכך שהבשמים באים להשיב את הנשמה היתרה של האדם שמקורה בגן עדן הריחני . בספרות הקבלה נעשה שימוש נרחב במוטיב הריח . השכינה תוארה כשדה של תפוחים ריחניים המפיקים ריח טוב . האר״י תיקן את טקס ההרחה בהדסים בסעודות שבת , כסמל חיבור שבין ישראל לשבת וכן התחברות הנשמה היתרה אל האדם . בתורת החסידות , שינקה תכנים מעולם הקבלה , נתפס חוש הריח כחוש שלא נפגע בחטא אדם הראשון . אחרים הסבירו , שעישון או הרחת הטבק נחשבים בעולם התיקונים לתיקון יוצא דופן , הואיל ועל ידי ריחם ניתן לתקן תיקונים שאינם מצויים בשאר מוצרי הצומח . בספ...
אל הספר