פרק ט בשמים וריח בספרות המנהג, הקבלה והחסידות: משמעויות סמליות ורעיוניות

במהלך הדורות נרקמו סביב בשמים וחוש הריח אמונות וריטואלים , המשקפים את מעמדם כסמלים הגותיים בעלי משמעות בעולם הרוח היהודי . בספרות חז״ל , ומאוחר יותר בחיבורים ימיביניימיים , נקשרו בשמים או ריחם לנשמתו של האדם , לגן עדן , לשבת , לעולם הבא , לחוויית הנבואה ולשפע של ההנהגה האלוקית – שורה של מושגים שהמכנה המשותף שלהם הוא היותם אלמנטים מובהקים הקשורים לעולם המטאפיזיקה . בשמים וריחות כסמלים בעלי זיקה למונחים הללו אומצו גם במקורות מאוחרים יותר ברעיונות ובמנהגים חדשים , ועל כך אדון בפרק זה . 1 על הקשר בין בשמים לנשמת האדם בספרות חז״ל ראה ברכות מג ע״ב . אעיר כי למעשה קיימת קרבה אטימולוגית בין המונחים ״ריח״ ו״רוח״ , המלמדת על הזיקה האפשרית שביניהם . 2 דוגמה לקשר זה מופיעה אצל המקובל רבי אברהם אבולעפיה ( ספרד , המאה ה 13 ) בספרו אוצר עדן גנוז ( כ״י אוקספורד , 1580 דף 163 ב - 164 א ) . אבולעפיה מתאר את תחושת העונג המלווה את חוויית הנבואה באמצעות פעולה חומרית של סיכת הגוף בשמן אפרסמון : ״ותרגיש עצמך רוח נוסף מעורר אותך ועובר על כל גופך ומהנה אותך ונראה לך בו ששם עליך מראש ועד רגליך שמן אפרסמון פעם ...  אל הספר