ריח גוף כמאבחן זהות מוסרית כתופעה חוצה תרבויות: נצרות, אסלאם ובהאים

הדפת ריחות מגוף האדם או מבגדיו כביטוי לזהות מוסרית היא מוטיב סוציולוגי וספרותי חוצה תרבויות . במסורת הנוצרית , במסורת המוסלמית ובמסורת הבהאית אנשים קדושים ( נביאים , מרטירים או שהידים ) נתפשו או תוארו כמדיפי ריחות טובים . באסלאם ילדים , בדומה לקדושים , מדיפים ריחות טובים שכן הם בעלי נשמה זכה וטהורה שלא חטאה . לארג׳י וווטסון ( Largey & Watson ) קיבצו דוגמאות רבות לתופעה זו . הם הראו למשל כי בתרבות המוסלמית הקדומה קבעו את הגינותה של כלה המיועדת לנישואין על פי ריח גופה . אם הדיפה ריח לא טוב התבטל השידוך . אנשי דת נוצרים , לעומת זאת , בדקו אם בחורה בתולה על פי ריח גופה , ומעניין שבדיקות על בסיס ריח היו מקובלות גם בקרב חכמי התלמוד . לטענתם של לארג׳י וווטסון , מברסלב משתמש בניגוד הבינארי שבריחות לסימול השפעות חיוביות או שליליות על האדם . לטענתו , תוכחה של אדם ראוי משפיעה לטובה על המוכח , כמו ההשפעה החיובית של ריח טוב על הנשמה . ולהפך , אדם שאינו ראוי מעכיר את נשמתו של המוכח כמו ריח רע . ראה ליקוטי מוהר״ן תנינא , תוכחה ח , אות א , טו ע״ב . 3 על הבחנה זו ראה קלאסן , הווס וסינוט , ארומה , עמ׳ ....  אל הספר