להצעתה של סוגיית הבבלי

על פי האמור שבבות ג ו ד שני מקורות שונים הן , אין ממילא כל יסוד לשאלת הסוגיה : ״הא גופא קשיא ... ״ , ועל כן לא היה צריך רב הונא בריה דר׳ יהושע להשיב עליה . וכבר עמדנו על הקשיים שבהנחה , שדברי ר׳ הונא הם תירוץ לקושיה שבסוגיה על הסתירה שבין בבא ג לבין בבא ד . ואכן , נראה שדבריו המקוריים של רב הונא הם רק חלק שני של המאמר המצוי לפנינו , ובנוסח כי״פ : ״והאי תנא סבר לה כר׳ עקי׳ בחדא ופליג עליה 92 כדעתו של ר׳ עקיבא במשנה ה , אך שלא כדעת ר׳ שמעון עצמו במשנה . שעליה כבר העירו , כאמור , בסוגיית הירושלמי : ״כיני מתנית׳ ... והנשיא על שמיעת קול דברי ר׳ שמעון״ ולא ״דברי הכל״ . 93 כדעת התנא של בבא ד סובר גם ר׳ עקיבא , כי ״המשיח פטור מכולן״ . וכאמור , זו גם דעתו של ר׳ יוסי הגלילי . אבל ר׳ שמעון , הן במשנה והן בברייתא , מבחין ומחייב את הכוהן המשיח על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתיים ופוטרו על טומאת מקדש וקודשיו . על כן הברייתא להלן יב ע״ב , הקובעת שכוהן גדול ״פטור על טומאת מקדש וקדשיו״ , ומכללא שהוא חייב על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתיים , היא אכן כדעת ר׳ שמעון , וכדברי ר׳ פפא שם . ובשיטת ר׳ שמעון , הפוטר את ה...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן