הקשיים שבבבות ב-ג של הרישא

בהמשך לבבא א : ״הורה כהן המשיח לעצמו שוגג ועשה שוגג , מביא פר״ קובע התנא : ״שוגג ועשה מזיד , מזיד ועשה שוגג , פטור״ . הקשיים בשתי בבות אלו בולטים , ובמיוחד מתוך השוואתן למשנה הוריות פ״א מ״ד , שהובאה לעיל , והדומה למשנתנו אף מבחינה ספרותית על שלוש בבותיה : ״הורו בית דין שוגגים ועשו כל הקהל שוגגין ... מזידין ועשו שוגגין ... שוגגין ועשו מזידין ... ״ . האמור בבבא ב במשנה שם ״מזידין ועשו שוגגין ... ״ משמעו , שבית דין הורו את הוראתם מתוך ידיעה שהיא אינה נכונה , אבל הקהל נהג לפי הוראה זו , משום שחשב שהיא נכונה . בדומה לכך האמור בבבא ג : ״שוגגין ועשו מזידין ... ״ מובנו , שההוראה שהורו בית דין הייתה לדעתם נכונה , אלא שהקהל ראו אותה כבלתי נכונה , ובכל זאת נהגו לפיה . היות שהמשנה עוסקת בשני גופים – בבית דין ובקהל – מובן , ששני גופים אלו יכולים להתייחס יחס שונה להוראה הנדונה , ועל כן היה בידי התנא לנקוט בנוסף לבבא א גם את הבבות ב , ג . אולם במשנתנו הדנה לא בהוראת בית דין לציבור , אלא בהוראת המשיח לעצמו , עשייתו של המשיח כשגגת מעשה גרידא . אך , כאמור , דברי אביי הם רק ״שהורה ושכח מאיזה טעם הורה״ . ...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן