ונראה להציע כי הבחנת הברייתא בין בית הדין לבין הציבור לגבי חיובם בקרבן , שקבעה שאם ״מת אחד מן הצבור , חייבין . אחד מבית דין , פטורין״ , יסודה בהבדל ביניהם בעניין השגגה , דהיינו לגבי עצם החטא , שהוא הוא הגורם לחיובם בקרבן , שהרי השגגה נעשית על ידי שני גופים : העלם דבר של בית הדין ושגגת מעשה של הקהל . וישנו הבדל גדול בין שני הגופים האלו , שהרי כדי להתחייב בקרבן אין צורך שישגו כל הציבור , אלא די שישגה רוב הציבור , כמפורש במשנה : ״הורו בית דין , ועשו כל הקהל או רובן על פיהם , מביאין פר . ובעבודה זרה מביאין פר ושעיר , דברי רבי מאיר״ ( הוריות פ״א מ״ה ) . לעומת זאת , רק אם נעלם הדבר מכל הדיינים שבבית הדין , והתירו דבר שזדונו כרת , הם חייבים קרבן , אבל אין הם חייבים קרבן אם נעלם הדבר רק מרוב הדיינים שבבית דין , כמפורש בדברי ר׳ יונתן : ״מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולן , שנאמר : ואם כל עדת ישראל ישגו – עד שישגו כולן״ ( הוריות ג ע״ב ) . וכדברי ר׳ יונתן מפורש גם בירושלמי : ״אמ׳ ר׳ מנא בר תנחום , נכנסו מאה , עד שיורו כולן״ ( הוריות פ״א ה״א - ה״ב , מה ע״ד ) . ובבבלי שם מסייעים לר׳ יונתן : ...
אל הספר