לפירושה של הסיפא

נראה כי פירושה של המשנה אינו שאחד מהם , או תלמיד שראוי להוראה , הוא שהלך ועשה על פיהם , אלא היחיד . וכשם שברישא של המשנה : ״והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם״ , כך גם בסיפא היחיד הוא ש״הלך ועשה על פיהם״ בשגגה . יחיד זה יתחייב , על פי הסיפא , אף ש״הורו בית דין״ משום ש״ידע אחד מהם שטעו או תלמיד שראוי להוראה״ , ואין הוראתם הוראת כולם , וכמו שייראה להלן , אם אין הוראת כולם , אין הוראתם נחשבת הוראה . ההבדל בין הרישא והסיפא הוא אפוא זה : ברישא – הוראת בית דין הוראה היא , והיחיד העושה על פיהם פטור הוא מקרבן . בסיפא – באשר ״ידע אחד מהם שטעו ... ״ , אין הוראתם הוראה , והיחיד העושה על פיהם אינו עושה בהוראת בית דין , ואינו תולה בבית דין , והוא חייב קרבן חטאת כדין כל שוגג שלא בהוראה . התנאי של ״עד שיורו כולם״ , כדי שההוראה תיחשב להוראה , מפורש ללא כל אם היה עם הארץ הרי זה פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ... ״ . אבל הירושלמי פ״א ה״א ( מה ע״ד ) קובע בפשטות : ״ואם ביודע אותו הדבר ואינו יודע כל התורה שמעון בן עזאי הוא אצל אותו הדבר״ . מחלוקת במקורות תנאיים שונים . במשנה ד בפרקנו שנינו : ״הורו בית דין...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן