על טעמו של התנא לכלול בפרקנו את ההלכות במשנה ד ובמשנה ו כבר עמדנו במקום אחר – שם העלינו כדלקמן . נראה כי ההלכות בסיפא של משנה ד ( ״ואין בין כהן משמש ... זה וזה שוין״ ) והרישא של משנה ו ( ״כל התדיר ... וכל המקודש״ ) , שלכאורה נראה כי הובאו בפרקנו ללא צורך ענייני , מקומן במסגרת שלפנינו . הטעם להבאה במשנתנו של הכללים ״כל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו״ הוא שהם הנימוקים לשתי ההלכות ״אין בין״ שבמשנה ד . בהתאם לנימוקים אלה , הלכות ״אין בין״ אינן קובעות שכוהן שאינו ״מקודש״ , או שאינו ״תדיר״ בעבודתו , אינו כשר להבאתם או להקרבתם של הקרבנות המוזכרים במשנה בכל מקרה , אלא שהן באות לקבוע שלגבי קרבנות אלה קודם כוהן ״מקודש״ , או כוהן ״תדיר״ . טעמה של הרישא – ״אין בין כהן המשוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצוות״ – הוא ש״כל המקודש מחבירו קודם את חבירו״ . דהיינו , המשוח בשמן המשחה – שהכתוב בשמות ל , כה ( ועוד ) קראהו ״שמן משחת קדש״ – קודם את חברו , המרובה בגדים , שאינו משוח בשמן המשחה . גם הסיפא – ״אין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה״ – ב...
אל הספר