אייבל ( Abel ( מסביר , שפרופסיות המבקשות להבטיח לעצמן דרגה גבוהה של אוטונומיה ומינימום של התערבות מדינתית , מצויות במצב פרדוקסלי : הן נזקקות לרשות המחוקקת לצורך קביעת הסדרים ראשוניים שבהם תוענק להן עצמאות מהמדינה . כדי להשתחרר משליטתה של המדינה חייבים אפוא אנשי המקצוע לשאת ולתת על דרגת האוטונומיה שלהם מול נציגיה . תהליך חקיקת חוק לשכת עורכי הדין שהגיע לסיומו ב - 13 , 1961 שנים לאחר הקמת המדינה , ממחיש היטב מורכבות זו . ייאמר מיד , שלא הייתה זו משימה פשוטה לקדם מהלך חקיקתי שיעגן את האוטונומיה המקצועית של הלשכה , חרף שתדלנותם המתמדת של עורכי הדין . הדיונים הפרלמנטרים משקפים חוסר נחת מצד חברי כנסת רבים מהציר הרעיוני המרכזי של הצעת החוק - מתן מעמד אוטונומי לעורכי דין בתקופה של מעורבות ופיקוח מדינתיים עמוקים בתחומי חיים רבים . אחדים מהם השמיעו עמדה אמביוולנטית כלפי סוגיות שונות שנכללו בהצעת החוק . מצד אחד הייתה הכרה בכך שישראל , כמדינה מערבית - מודרנית , צריכה להכיר בעצמאותם של מקצועות מסוימים ( " מקצועות חופשיים " ) . מצד שני חברי כנסת התקשו ליישב גישת laissez - faire שכזו במציאות פוליטית ...
אל הספר