בנייה מחדש של היחסים עם הפלסטינים בכלל , ועם הפלסטינים אזרחי ישראל בפרט , מחייבת חשבון נפש מעמיק של היהודים ואולי אף ניסוח מחדש של מטרות הציונות , לא פחות . הסחף הגזעני ששטף את המדינה מאז ראשית האינתיפאדה השנייה , והפופולריות שצוברים רעיונות לאומניים ואנטי - דמוקרטיים מבאישים את ריחה של הציונות בעיני העולם ואף בעיני לא מעט ישראלים - יהודים . בתנאים אלה רבים מזהים את המדיניות המפלה של ישראל כלפי אזרחיה הערבים כנגזרת טבעית והכרחית של הציונות . כך קשה מאוד להמשיך להגן על הרעיון הציוני . האמנם מדיניות כזו טבעית ובלתי נמנעת ? האמנם הכרחי למשול באוכלוסייה בשטחים הכבושים מאז ? 1967 נראה כי יישום הציונות רחק עד מאוד מרוח הוגיה הראשונים וכעת היא אחרת לגמרי , זרה ליוצריה . מצוטטים תדיר דברי הנשיא הראשון של מדינת ישראל , חיים ויצמן , כי מדינת ישראל תישפט בהיסטוריה על - פי יחסה אל האזרחים הערבים . גם בנימין זאב הרצל , בסוף המאה התשע - עשרה , לא הציע להדיר את הערבים מתחומי הריבונות הישראלית ; אדרבה , הוא קרא להתאמץ לחבב עליהם את הרעיון הציוני , כלומר לנסות לכלול אותם ביישום המדיני והכלכלי שלו . ובכ...
אל הספר