לדידו של השותף הפוטנציאלי הערבי לבניית הקניון , שתואר בפרק הראשון , שיתוף הפעולה המסחרי עם הקיבוץ היה מופרך , משום יומרתו של הקיבוץ להביא לעסקה המשותפת דווקא את משאב הקרקע שאיננה אלא נחלת אבותיו של השותף . זאת נבצר ממנו לעכל . כמוהו , גם הרועים שנאלצו לסגת מחלקות הירק הבודדות ששימשו להזנת עדריהם חזו במו עיניהם כיצד הקרקעות שסביבם יועדו בידי המדינה לשימושו הבלעדי של הקיבוץ . כל אותה העת , בני הדור השני של המתיישבים היהודים מעצבים את הבוסתנים ומקשטים את הכיכרות על - פי האתוס של מלקוח הקרקע מן הפלסטינים , בעוד החקלאי השמח מג ' ת מעבד את חלקת הבצל שלו בתחומי משבצת הקרקע של הקיבוץ , כי זה מה שיש . כל אחד מאלה רוקד בצעדים משלו סביב המשאב היקר והמיוחד המונח ביסוד הסכסוך היהודי - פלסטיני בישראל - הקרקע . אך ראשית , כמה מילים על מה שמתחת לפני הקרקע . בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים רווחה בארץ גישה כי " קיימים שסעים מרובים בחברה הישראלית " . במהלך שנות התשעים ותחילת העשור הראשון של המאה העשרים ואחת נחתמו ברוח זו כתריסר אמנות ציבוריות שניסו לקדם איחוי של השסעים הללו , ביניהן " אמנת כנרת" בשנ...
אל הספר