המקוריים , שישבו לאורך זמן בכברת ארץ זו והיו בה רוב לאומי דומיננטי עד שנת . 1948 לדבריו , ישראל מגדירה עצמה " מדינת לאום " במובן זה שרק לאום אחד — הלאום היהודי — זוכה בהכרה בתוך גבולות המדינה , אף כי למעשה המציאות בתוך מדינת ישראל היא דו – לאומית . ביקורת נוספת על הדומיננטיות היהודית במדינה היא הטענה שבתוך גבולות המדינה הרוב היהודי נהנה ממעמד דומיננטי ביחס למיעוט הערבי , ולא זו בלבד אלא שהמדינה גם מבקשת לעמוד לרשות הלאום היהודי בכל רחבי תבל . במובן זה כוונת ההגדרה " מדינה יהודית " היא " מדינת היהודים " או " מדינת העם היהודי " , כלשונו של בשארה . אחמד סעדי גורס כי יעדיה הציוניים של המדינה — ובכללם עידוד הגירת יהודים לארץ , יצירת התנאים הדרושים לקליטתם המוצלחת בישראל וקיום קשרים תרבותיים ופוליטיים עם הקהילות היהודיות בחוץ לארץ — לא רק שאינם כוללים את אזרחי ישראל הערבים , אלא הם גם באים על חשבונם כפרטים וכקולקטיב לאומי . למשל , האדמות שבעבר הפקיעה הממשלה מהיישובים הערבים הועברו לשימוש האוכלוסייה היהודית , ואילו חלק ניכר מהתקציבים שיועדו לקליטת עולים חדשים יהודים נלקחים מכספי ציבור , שבנסי...
אל הספר