סימן ההיכר של ניו זילנד כדמוקרטיה פרלמנטרית היה שעד 1996 היא נכללה במשפחת הדמוקרטיות הרוביות . מאפיינים רבים הצביעו על השתייכותה למשפחה זו : בית נבחרים אחד ; שיטת בחירות רובית פשוטה באזורים חד נציגיים ; מערכת דו מפלגתית שבה באופן קבוע מפלגה אחת זוכה ברוב מוחלט של המושבים בפרלמנט ולפיכך מקימה ממשלה בלא כל צורך בקואליציות ; ממשל אוניטרי ; והיעדר חוקה כתובה — " הדוגמה הצרופה ביותר למודל השלטוני של וסטמיניסטר " ( “ The purest example of the Westminster model of government " ) כפי שלייפרט נהג לכנותה ( . ( Lijphart , 1987 : 97 אולם לאחר שני משאלי עם בתחילת שנות התשעים , שינתה ניו זילנד את שיטת הבחירות שלה לבית הנבחרים ובכך הצטרפה למשפחת הדמוקרטיות שנוהגת בהן שיטת הבחירות המעורבת . השינוי נבע בעיקר מהביקורת שהלכה וגברה על שיטת הבחירות הרובית המסורתית . שיטת הרוב הפשוט שהייתה נהוגה באותן שנים לא הצליחה להביא לכך שמפלגות יזכו במספר מושבים יחסי לתמיכה הציבורית בהן . תרמו לכך הפסדיה של מפלגת הלייבור בקבלת מושבים בבחירות של 1978 ו , 1981 אף שניצחה בקבלת רוב קולות הבוחרים ב 51 מחוזות חד נציגיים ...
אל הספר